סיכום קצר של מה שעבר עלינו עד אלסקה..... כאמור הכל התחיל ב-30 שעות של טיסות עד לסיאטל. הטיסות עברו בצורה טובה מאוד בלי הפתעות מיוחדות. כפי שציפיתי הילדים היו מקסימים והתלהבו מכל המראה ונחיתה. הנה כמה מהפנינים של איתן:

·         גרמניה צילצל לאיתן כמשהו  מוכר... כמי שבגן למד משהו על השואה הוא ידע לומר שכולם כאן מתים... "הם מתו ועכשיו אין כאן אנשים, הם עכשיו פסלים"....

·          בהשפעת סרט אקשן כלשהו איתן חיפש את האנשים החזקים שמסוגלים לשבת על הכנף והופתע מכך שאף אחד לא יושב לידו מהצד השני של החלון

·         אחרי שהמראנו הוא התסכל על הכנף והתפלא שהיא אינה נעה מעלה ומטה כמו כנף של ציפור

הילדים לא ישנו הרבה במהלך הטיסות והצליחו להעביר את הזמן עם סרטים וחוברות. טל ואני העברנו איזה שעה בתיקון הניתוחים והמצגות של העבודה האחרונה שהיה עליה להגיש להפניקס, קצת שינה, ועוד כמה סדרות טלביזיה.

תוך פחות משעה מהנחיתה בוונקובר כבר היינו ברכב המפואר שלנו... הזמנו רכב full size שיוכל להכיל את כולנו על מזוודותינו וקיבלנו אפ-גרייד לניסאן פייטפיינדר חדש ומאובזר. מי שמכיר אותי יודע שלא צריך הרבה יותר מזה כדי לעשות אותי מבסוט בנסיעה של כשעתיים וחצי לסיאטל.

הגענו למשפחת רז בסביבות תשע בערב למפגש מרגש (גומא סטייל) עם איתמר אותו לא ראינו כבר כמעט שלושה שבועות. ארוחת ערב (סטייקים כמובן) שיחות לתוך הלילה ועוד יום נגמר. את יום המחרת העברנו ללא פעילות מיוחדת – משחקי Halo ב- Xbox, סיור בשכונה, ארוחת צהריים וקדימה לשדה.

הטיסה לאנקוראג' נמשכת קצת מעל שלוש שעות. הגענו בשעה אחת-עשרה בלילה וגילינו אור יום מלא. אחרי שהתארגנו במלון שלחנו את שני המתגברים למקדונלד שממול כי הם היו חייבים לאכול משהו. השעה היתה חצות וחצי והמקדונלנד היה סגור, למעט הדרייב-טרו, בו היה תור מכובד של מכוניות. אמריקאים כמו אמריקאים, סרבו לתת להם שירות כי הם לא היו עם רכב.... go figure....