וונקובר (Vancouver)

את מסע הקיץ שלנו אנחנו מסיימים בוונקובר. יש לנו כמעט יומיים עד הטיסה. זה ביקורנו השני בעיר, לאחר שבפעם הקודמת היינו בה לפני כ-11 שנה בסוף טיול קראוונים בהרי הרוקי הקנדיים. זכרנו מאוד לטובה את העיר שגם אז זמן הביקור שלנו בה היה מוגבל. ידענו שיש כמה דברים שאנחנו רוצים לעשות וכל שנותר לנו הוא לתעדף ביניהם.

בערב היום הראשון, אחרי שנפרדנו מדני ואיליין החלטנו לעשות גיחה ממונעת (יענו נסיעה ברכב) בסטנלי פארק. זה פארק עצום במקום הכי מרכזי בוונקובר שיש בו מלא שבילים, גנים, פעילויות, אטרקציות, והוא נושק לרצועת חוף ארוכה ומפותלת. מצד אחד זה מדהים איך עיר ענקית כוונקובר מוותרת על הזדמנות נדל"נית-כלכלית אדירה כזאת לטובת פארק טבע, ומצד שני ברור שזאת אחת האטרקציות המרכזיות של העיר, שמגדירות את וונקובר כאחת הערים היפות בעולם. הסיור בפארק לא משאיר מקום לספק מדוע בחרה וונקובר לשמר ולטפח את הפארק. הוא פשוט מקום יפה. במהלך הנסיעה בפארק ראינו הרבה אנשים צעירים מחופשים לכל מיני יצורים מפחידים זבי דם. חיפוש קצר בגוגל העלה שהיום היתה בוונקובר צעדת זומבים (Zombies Walk) שזה מין צעדת קונספט נחמדה שנערכת במקום (ובערים נוספות) כל שנה. נחמד ומעניין.

למחרת היום נסענו לפארק הגשרים התלויים בקפילנו (Capilano Suspension Bridges) שאת ההמלצה לבקר בו קיבלנו מאסי מנדלבליט. זה פארק ביער באמצע שכונת מגורים שפיתחו בו מסלול הליכה ובו מספר גשרים תלויים. הגשר הארוך ביותר הוא באורך של 230 מטר והוא תלוי בגובה של 70 מטר ! מסלול ההליכה קליל ונחמד. זה היה יום ראשון ולכן היה קצת צפוף, אבל בהחלט נחמד ומעניין. אחרי פארק קפילנו נסענו חזרה לסטנלי פארק, שכרנו אופניים ויצאנו לשעתיים של הקפת הפארק. שוב, זה פארק מדהים והנסיעה על רצועת החוף היא מדהימה גם כן. המסלול מישורי ברובו והחוויה של לראות הרבה אנשים מטיילים בפארק, נוסעים על אופניים או רולרבליידס, סתם יושבים לפיקניק וכו' היתה נחמדה ביותר. מדהים כמה שפות ולאומים שונים אתה פוגש בפארק הזה. הרבה מהם תיירים, אבל אנחנו גם קיבלנו את הרושם שוונקובר היא עיר המכילה הרבה מהגרים ממקומות שונים בעולם.

 

ביום האחרון שלנו למסע היה לנו זמן לאטרקציה נוספת אחרונה. ההתלבטות היתה בין מוזיאון המדע ובין הלונה-פארק המקומי. מכיוון שהעדפנו משהו במקום סגור וממוזג (כדי לא להגיע יותר מדי מסריחים לטיסה) הלכנו למוזיאון (ובדרך גילינו שהלונה-פארק סגור באותו שבוע). לא סתם המוזיאון הזה מומלץ.... יש בו הרבה הפעלות, הוא חדיש למדי , מסודר ונקי, ומזמין את המבקר להתנסות באינטראקציה עם המוצגים. למרות הקושי של השפה והבנת כל ההסברים הילדים ממש נהנו ודאגו לסייר בכל חלק ואולם של המוזיאון.

סיימנו את המוזיאון בארבע ונסענו לשדה התעופה. טיסה ראשונה של 10.5 שעות למינכן, חנייה קצרה ואז טיסת המשך קצרה לפרנקפורט, המתנה של שעתיים וחצי בשדה ואז טיסה אחרונה לארץ. הטיסות עברו בסדר והילדים העסיקו את עצמם היטב וקצת בשינה. את הסנוביות שלנו התחלנו להרגיש בטרמינל בפרנקפורט אותו חלקנו עם כל עם ישראל וילדיו הצעקניים... אבל אלה הם חיינו וזה העם שאיתו בחרנו לחיות.  נחתנו בארץ חצי שעה אחרי חצות, עלינו על רכבת ובערך בשלוש נכנסנו כולנו הביתה. חיכתה לנו עוגה של ורד ומצרכים שמשפחת כהן-פרידמן השאירה לנו במקרר. היתה התרגשות גדולה לחזור הביתה ולקח הרבה זמן עד שכולם השתכנעו ללכת לישון. סוף המסע.

San Juan Island

אחרי שלושה שבועות מסע באלסקה בחרנו לסיים את החופשה שלנו בשבוע רגוע באי סן-חואן. האי סן-חואן הוא חלק מארכיפלג (בעל אותו שם) הנמצא צפונית לסיאטל (קרוב לגבול הקנדי). שכרנו מיני-ואן בשדה התעופה, אספנו את דני ואיליין ונסענו לאנאקורטס ממנה לקחנו מעבורת אל האי. הפגישה עם דני ואיליין היא תמיד נחמדה מאוד לילדים ולנו. לשמחתנו הם הספיקו לעשות קצת קניות בשוק האיכרים בסיאטל והביאו עימם גבינות ומטעמים מיוחדים.

הגענו לאי בשעות אחר הצהריים ונסענו לבית ששכרנו. מדובר בבית עץ גדול הממוקם קרוב למגרש הגולף. על אף שהוא לא נמצא על קו המים אהבנו אותו מאוד. הוא היה גדול וכייפי. היו בו שתי קומות, סלון גדול, ארבעה חדרי שינה, מטבח נעים וחדר אוכל בו אכלנו את ארוחות הגורמה שבישלנו (טוב, דני ואיליין בישלו גורמה ואנחנו הסתפקנו בחביתות ופנקייק).

ביום הראשון על האי יצאנו כולנו לשייט קייאקים לאורך החלק הדרום מערבי של האי. גם איתן, שהיה איתי בקייאק, קיבל משוט וחתר לאורך רוב השייט. בדרך חזרה הוא כבר היה עייף אז לקחנו ממנו את המשוט ואיפשרנו לו לנקר בשקט. בערב לימדנו את דני ואיילן את המשחק שילווה אותנו במהלך כל השבוע – "שישי לוקח". גם איתן השתתף איתנו במשחקים, מבלי לדעת איך באמת צריך לשחק – הוא היה שולף קלפים בצורה רנדומלית מהחבילה שלו, ועל אף זאת היה מצליח לא רע. ברוב הפעמים הוא היה מסיים את המשחק בניקוד טוב יותר מרובנו. 

ביום השני התפצלנו ובעוד דני ואיתמר עשו סאפ, הבנות ואיתן עשו טיול סוסים. סאפ (SUP – Stand Up Paddling) הוא תוצר הכלאה בין חסקה וגלשן וחותרים עליו תוך כדי עמידה. דני ואיתמר יצאו לשייט של שעתיים וחזרו מוקסמים. חייבים לעשות את זה עוד פעם. את טיול הסוסים עשינו בחווה במרכז האי. איתן היה על סוס בשם קאובוי והובילה אותו צעירה מקומית בשם מייגן (לא משהו). הוא הצטרף לתחילת הטיול של הבנות ואחר-כך חזר להמשך סיבובים בתוך החווה. בסוף אפילו טרוט קצר. הבנות המשיכו לטיול קצת ארוך יותר ביער בסביבה וכשחזרו המדריך נתן לעפרי לדהור על הסוסה שלה. זאת היתה סוסה קצת לא ממושמעת ולכן קשה היה לשלוט עליה (גם המדריך עצמו לא הצליח לנהוג אותה כרצונו).

ביום השלישי נסענו לאי השכן – אורקאס (Orcas). עלינו על מעבורת קצרה ואחרי כשעה כבר ישבנו בסירת מנוע שהזמנו מראש. היה לנו אחלה שייט במהלכו ראינו כלבי ים, דולפינים קטנים, ועשינו רייסים על הגלים של כל הסירות באיזור. כל הילדים למדו להשיט את הסירה ולשלוט בהגה ובמהירות. היה ממש ממש ממש כיף (על אף שהיה קצת קר). אחרי השייט נסנענו לשמורת הטבע מורן ובה עשינו טיול קצר והילדים טבלו באגם. בסוף עלינו עלהר ה- Constitution mountain ממנו ראינו נוף יפייפה של כל האיים באזור.

היום הרביעי היה קצת רגוע יותר. גם כי היינו עייפים וגם כי ירד גשם. בצהריים נסענו לעיר ושיחקנו מחפשים את המטמון – ביום הקודם איליין שוטטה בעיר והכינה לנו רשימת משימות, בין אם אלה מקומות וחפצים שאנחנו צריכים למצוא, או משימות שהיינו צריכים לבצע. כל זה הוכנס לתוך אפליקצייה נחמדה ובאמצעותה תיעדנו את עצמנו במסע וקיבלנו נקודות על ביצועינו. היה ממש נחמד, וכיאה למשפחה תחרותית נכנסנו היטב לתוך המשחק וביצענו את רוב המשימות. קינחנו את היום בארוחת סרטנים ושרימפסים (ושניצלונים לילדים).

ביום האחרון שלנו על האי דני ואיליין יצאו לשייט ליוויתנים. אנחנו בחרנו שלא להצטרף אליהם כי כבר ראינו ליוותנים בשני השיוטים שלנו באלסקה (בסוף הם לא ראו ליוויתנים). אנחנו התפצלנו ובעוד איתן, איתמר ואני הלכנו לעשות סאפ, עפרי וטל הלכו לעשות קנופי (מסלול אומגות). הסאפ עם הילדים היה מדהים. איתמר שולט בזה מאוד טוב ואני לא הייתי כל כך יציב גם בסוף השעתיים של השייט. בהתחלה איתן היה איתי על הסאפ, ישב מתוח בקדמת הסאפ שלי. אחרי כחצי שעה הוא הבין שאיתמר הרבה יותר יציב ומהיר ממני והוא עבר אל איתמר. איתמר היה כל-כך יציב עד שבכל הדרך חזרה איתן בעצמו היה יכול לעמוד על הרגליים. הם היו מדהימים. במהלך השייט רדפנו אחרי גלים של סירות שחלפו לידינו, התחמקנו ממטוס ימי שנחת לידינו, והתפעלנו מכלב ים שהסתקרן מאיתנו מאוד. הוא שחה בקרבתנו במשך כחצי שעה, עלה וירד, היה במרחק של 5-10 מטרים מאיתנו, ובסוף אפילו שחה איתנו חזרה לנמל. בערב אספנו חזרה את הבנות שהספיקו לעשות את מסלול הקנופי פעמיים, כולל אומגה אחת באורך של 230 מטר !!!

היום, יום שבת, קמנו בבוקר, ארזנו חפצנו, ניפרדנו מהבית ועלינו על מעבורת שתחזיר אותנו חזרה ל"יבשת". נעשה טיול קצר ל- Deception Pass ואז ניפרד מדני ואיליין. אנחנו נמשיך לעוד יומיים בוואנקובר (ממנה נטוס חזרה ארצה) ודני ואיליין ירדו לסיאטל (ממנה יטוסו חזרה לביתם בסיאטל).

 

Harding Icefield

איזה אקורד סיום מדהים לטיול שלנו באלסקה !!! טיול ענק אל מעל לשדה הקרח העצום הזה. גם טיול קשה, גם קצת ארוך, גם מסלול יפייפה לכל אורכו, נוף עוצר נשימה, וגם נקודת קצה מעלפת בעוצמתה.

אחרי שיום קודם לא הפסיק לרדת גשם, וגם במשך רוב הלילה ירד גשם, קמנו בבוקר עם הרבה סימני שאלה לגבי הטיול. התארגנו ונסענו לפתח השמורה. שם אכלנו ארוחת בוקר וקיבלנו הסברים על המסלול מהריינג'ר במרכז המבקרים. בשעה 12 יצאנו לדרך. שרון, יובל ואביב החליטו לעשות את המסלול הקצר (כשני קילומטר לתחתית הקרחון) ואילו משפחת גומא יחד עם זוהר וברק שמו את קצה המסלול כיעד הסיום.

קצת על המסלול – מדובר בשמורה בשם Exit Glacier שנמצאת כ-10 מייל צפונית לסוארד. הקרחון עצמו מגיע עד קרוב לחניון ומשם הוא נמשך למעלה ומתפשט על פני שטח עצום של 2800 קמ"ר. למעשה הקרחון עצמו הוא חלקיק קטן משדה הקרח הזה. המסלול מתחיל בחנייה ונמשך כשבעה ק"מ עד אשר אתה מגיע אל ראש הר ממנו ניתן להשקיף, מלמעלה, על שדה הקרח העצום. לאורך שבעת הקילמוטרים מטפסים כקילומטר גובה, ואז יורדים את שבעת הקילומטרים חזרה.

המסלול מתחיל בתוך יער "דמוי יער גשם" שההבדל העיקרי בינו ובין יער גשם אמיתי הוא היעדר האקלים הטרופי המאפיין יערות גשם. היער סבוך, מסביב מלא מפלים ונחלים הנשפכים למטה מהקרחונים שבפסגות. כשיוצאים מהיער נמצאים כבר בחצי הדרך. אז כבר ניתן לראות את הקרחון מקרוב ולהבין שהוא נמשך מעלה מעלה. מכאן הטיפוס הופך להיות חד יותר. כשמגיעים לנקודת השני-שליש כבר נמצאים מעל ל- Exit Glacier ומתחילים להבין שהוא רק "קצה הקרחון" J ושהוא מתחבר לשדה קרח ענקי שאת גודלו עדיין לא ניתן לשאר (למעשה ה-  Exit Glacier הוא רק אחד מ-40 קרחונים שיוצאים משדה הקרח). בשלב הזה מתחיל להיות קצת יותר קר (גם גבוה וגם קרחונים מסביב) ורוח קרה מנשבת פה ושם, איתן מתחיל להתייעף מהטיפוס, אבל המוטיבציה והרצון לראות את הדבר העצום הזה גוברת על הכל ואנחנו ממשיכים. נקודת הקצה היא באמת משהו מיוחד. בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה קרחון... כולם מאוד מרוצים ושמחים על אף המאמץ הגדול שבטיפוס. אף אחד מהמייטלים שאנחנו פוגשים לא מאמין שעשינו את זה עם הילדים והגענו כולנו לנקודת הקצה. בגלל הקור וטיפות הגשם הקלות שמתחילות לרדת אנחנו לא מבזבזים זמן, מצטלמים מהר ומתחילים לרדת במהירות. בשלב הזה איתן כבר ממש עייף וקפוא מהמשחקים בשלג ולכן בקילומטרים הראשונים הוא יורד לי על הכתפיים. איתמר נעלם לנו די מהר, בדיוק כפי שנעלם לנו גם בדרך למעלה. חזרנו לקראוון קצת רטובים, עם שרירים כואבים, אבל הרבה מאוד סיפוק. מסלול אדיר. אחד היפים שטיילנו בו, ובהחלט מצדיק את הימצאותו במיטב הטיולים הרגליים באלסקה (ככה הגעתי אליו בחיפושיי אחר מסלול טיול מאתגר).

אכלנו ארחות ערב ממיטב שאריות האוכל שעוד נותר לנו, והתחלנו בנסיעה לאנקוראג' בה למחרת נחזיר את הקראוון ונטוס חזרה לסיאטל.

 

סווארד (Seward)

בימים האחרונים אנחנו חווים את אלסקה האמיתית, או יותר נכון את מזג האויר האמיתי של אלסקה – קר ויורד הרבה גשם. עד כה הצלחנו להינות ממזג אוויר די חריג, כמעט לא ירד לנו גשם, היו לנו לא מעט ימים עם שמש חמימה ונעימה, וכמעט שום פעילות שלנו לא בוטלה או שונתה בעקבות מזג-אויר. שמענו לא פעם שהמזג האויר שאנחנו חווים, או יותר נכון רציפות ימי השמש שאנחנו חווים, היא די נדירה ולא אופיינית, אפילו לא בקיץ. ועכשיו כנראה שהסטטיסטיקה צריכה להתאזן. בשלושת הימים האחרונים היה די קר (עד 13 מעלות) וגשום בחלקים של היום. היום כבר ירד גשם ללא הפסקה. מה שמעניין כאן הוא חוסר היכולת לחזות טוב את מזג האויר – כל אתר אינטרנט מראה משהו אחר, אף אחד לא מוכן להתחייב.

זה מדהים איך מקום מסויים יכול להיות מאכזב רק מפני שהיגעת אליו במזג אויר מחורבן. כך היה לנו בהומר וכך עכשיו בסווארד. אתמול עזבנו את הומר מבלי מבלי לעשות טיול רגלי, כי מזג האויר היה סגרירי וכל הבוקר ירד גשם. קמנו בבוקר והתחלנו בנסיעה לסווארד. נסענו בקצב די איטי ועצרנו פה ושם. אחד המקומות הנחמדים שעצרנו בהם הוא Quartz Creek שנמצא קצת צפונית לקופר-לנדינג. עשינו סיור קצקצר ליד האגם והנחל ועצרנו לראות דייגים מנסים את מזלם מול דגי הסלמון השוחים נגד הזרם. הסלמונים כבר היו די אדומים. על פי מה שלמדנו זה אומר שהם לקראת סוף כוחם והם כמעט ואינם ראויים למאכל.

לסווארד הגענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, עברנו במרכז המבקרים והתמקמנו בפארק הקראוונים על הים. מיד אפשר לראות את הפוטנציאל של המקום (ים, הרים גבוהים, מושלגי פסגות, רחובות נעימים וחברותיים) אשר מתעמעם עקב מזג האויר הסגרירי.

הבוקר קמנו מוקדם כדי להגיע בתשע להפלגה שהזמנו מראש. זאת אמורה להיות אחת האטרקציות העיקריות באלסקה ןעל כן הזמנו מקום מראש. קמנו מוקדם, עברנו במאפיה של העיירה ואז גילינו שעקב מזג האוויר ההפלגה שהזמנו לא מתקיימת. במקומה בחרנו לעלות על הפלגה קצרה יותר. עלינו על הסירה (גדולה ומרווחת), התמקמנו בחזית, ויצאנו לשייט. לצערנו זאת היתה אכזבה לא קטנה... עקב מזג האויר השייט היה מוגבל באזורי השייט ולא ראינו הרבה בעלי חיים חדשים – ראינו כלב-ים (אחד), קצת אריות ים, נשר, וכמעט זהו. זה אולי נשמע קצת קנטרני, אבל כבר ראינו את כל אלה כמה פעמים והיום הם לא היו כל-כך מלהיבים. גם מזג האויר הגשום והים הסוער לא עזרו לרומם את האווירה. צריך להבין שזאת אחת האטרקציות המומלצות ביותר באלסקה.... ואנחנו יצאנו ממנה מאוכזבים... קצת מזכיר את מצבנו עם פארק דנאלי....

אחרי ההפלגה הלכנו חלקנו למוזיאון בעלי החיים הימיים שיש בו חיות ים שונות בתוך אקווריומים. זאת היתה חוויה נחמדה מאוד לראות את כל סוגי הדגים, הסרטנים, כוכבי הים, תמנונים, כלבי ים, אריה ים ועוד ועוד. היה בהחלט נחמד.

התוכנית שלנו למחר היא לטייל. את מסלול הטיול תכננתי כבר כמה שבועות מראש והוא אמור להיות מהיפים באלסקה, אם לא הכי יפה בהם. הוא נמצא לא רחוק מכאן ובמשך כ-13 ק"מ הוא מטפס גובה של כ-1000 מטר עד שאתה מגיע מעל לשדה הקרח (קרחון) העצום בנמצא כאן בחצי האי קינאי. בכל מדריכי ההייקינג שקראתי הוא מצויין כטיול הטוב ביותר באלסקה. הבעיה היחידה היא שהשעה כמעט חצות והגשם לא מפסיק לרדת.... נחכה ונראה....   

חצי האי קינאי (Kinai Paninsula) - חלק א'

אנחנו נמצאים בשליש האחרון של הטיול שלנו באלסקה וזה נותן את אותותיו על הקצב. עברנו לחצי האי קינאי שנמצא כשעה דרומית לאנקוראג', מה שאומר גם שהוא יותר מתוייר מהמקומות בהם היינו עד כה. הסיבוב בקינאי מוגדר בספר כ"מסלול הקליל" כי יש בו יחסית ערים גדולות (5000+), המרחקים בין האטרקציות לא גדולים, ובשטח קטן יחסית אפשר למצוא מדגם מייצג של האטרקציות האלאסקניות העיקריות (דובים, סלמונים, גליישרים, לוויתנים וכו').
אנחנו פצחנו את החלק הזה בעיירה נחמדה שנקראת קופר-לנדינג בה בחרנו כיעד הרפטינג שלנו. עשינו בירורים בערב ובבוקר התייצבנו להצטיידות. מכיוון שהיה קצת סגרירי התלבשנו היטב (כף רגל עד ראש) ונכנסנו כולנו (10 + מדריך) לתוך סירת הראפטינג. השיט שעשינו היה של כ-3 שעות בנהר רחב עם זרימה סבירה. לא משהו מלהיב יותר מדי למעט שניים שלושה מפלים, אבל היתה חוויה מאוד נחמדה לילדים (וקפואה למבוגרים). אחרי כשלוש שעות השארנו את הגדולים (טל, איתמר, עפרי, זהר, ברק ויובל) לעוד שעתיים של ראפטינג סוער יותר בהמשך הנהר. אז הנהר נכנס לקניון צר יותר בו הזרימה חזקה יותר ויש יותר מפלים. הם חזרו מאוד מרוצים ואני הייתי מרוצה מכך שהתאפשר לי שנ"צ קצר ביחד עם איתן. זאת חופשה אמיתית !




אחרי הראפטינג נענו קצת דרומה ועצרנו למנוחת לילה באחד מחניוני הקראוונים היותר cost effective שלנו. רק $30 בתמורה לפול הוק-אפ, חניון כמעט ריק, מקלחות ושירותים, כביסה, WIFI, מדורה, ובעלת בית בלונדינית חמודה.




בהמשך המסע שלנו דרומה עברנו בעיר קינאי שהיא מהערים הגדולות כאן (7000 תושבים) ועצרנו בה לארוחת המקדונלד הראשונה שלנו (ולקניות ולשיטוט בחנות מוצרי קמפינג/דייג/צייד). חיפשנו כלבי-ים בשפך הנהר, אבל חזרנו בידיים ריקות. במקום כלבי-ים נהנינו מטיול על חוף הים, בעוד הילדים שיחקו במלחמות עם כל המקלות שאספו.  עניין המלחמות מעסיק כאן את הילדים היטב, בין אם זה נגד אורקים, אחד נגד השני, או נגד דמויות מהסרטים בטמן או המטריקס. איתן כבר למד את התנועות ומצליח להניס את כולם.

 

בערב הגענו ליעדנו - העיירה הומר (Homer) ובאופן ספציפי יותר ל"ספיט" (The Spit), שזאת רצועת חוף צרה בת כמה ק"מ שיוצאת מהעיר ועומדת בניצב לקו החוף. בתחילה היא נראית לא מרשימה, אבל ככל שנכנסים עמוק יותר רואים את היופי שלה, את הים משני הצדדים ואת בתי העץ הקטנים והצבעוניים שלה. לאחר סיור קצר לאורך הספיט מצאנו חניון קראוונים. הבוקר תכננו לשוט מהספיט אל האי קאצ'מאק ולעשות שם טיול, אבל מזג האוויר לא האיר לנו פנים. הלכנו למרכז המבקרים (המושקע), עלינו לתצפית על הסביבה, וחזרנו לביקור נוסף לאורך הספיט. סיירנו בחנויות (קנינו מזכרות) וחזרנו להתחבר לחניון קראוונים. זה היום השלישי ברציפות שיש לנו אינטרנט ואפילו חוטאים במייל או שניים בענייני עבודה....

 

וואלדז (Valdez)

עקב אינטרנט איטי במיוחד הפעם אין תמונות בבלוג... המערכת מתנצלת ותפעל לבחור חניוני קראוונים טובים יותר...

אחרי יומיים של נסיעה (600 מייל) הגענו לגליישר Worthington הנמצא כ-30 מייל צפונית לוואלדז. אלסקה די מלאה בקרחונים וע"פ הספר שלנו כ-5% משיטחה מכוסה בקרחונים. היתרון בקרחון הזה הוא בקירבתו לכביש ובעובדה שניתן להגיע עד אליו ברבע שעה הליכה  בלבד. אנחנו כמובן לא הסתפקנו בלהגיע לקרחון ופצחנו בסיור על הקרחון עצמו- חוויה מעניינת אם אתה לא מצוייד בנעליים מתאימות וניסיון (לנו לא היה אף אחד מהאלמנטים הללו). הפחד העיקרי הוא מהחלקה חסרת שליטה (ומעצורים) במורד הקרחון ועל כן כל צעד נמדד בכפידה. כולם חזרו בשלום ובאנדרנלין גבוה. איתן אפילו לקח איתו חתיכה לקרוואן והיא מטלטלת איתנו בדרכים.

מכאן המשכנו בנסיעה קצרה לוולאדז. זאת עיירה קטנה בלב מפרץ ארוך וגדול ועיקר ייעודה הוא בהיותה נקודת הסיום לצינור הנפט הארוך המגיע אליה מצפון אלסקה. כאן בוואלדז יש מסוף מיכליות ענק בו מטעינות המיכליות את הנפט ומובילות אותו לרחבי אמריקה. אחד ההקשרים של וואלדז הוא באסון האקולוגי הידוע בשם "אקסון וואלדז" שהתרחש ב- 1989, בו מיכלית שיצאה מואלדז עלתה על שירטון ומעל מיליון חביות נפט נישפכו למפרץ. כיום אין כמעט זכר לנזק מהאסון ההוא, אבל הוא בהחלט נמצא כאן בכל פינה ומהווה אבן דרך בהתפתחות העיירה והתחבורה הימית שעוברת כאן. בכל מקרה, הגענו לוואלדז, עשינו קניות (יש Safeway) ויצאנו לראות את הסלמונים עולים במעלה הנהר. בדרכנו עברנו על גשר שחצה נהר אחר, בו גילינו שני דובים מנסים את מזלם בדיג. הם לא היו הדייגים הכי מוצלחים, אבל בהחלט היו חמודים ביותר. יחד איתנו על הגשר היו כ-40 איש שרובם ראו את החוויה הזאת דרך עדשת מצלמה באורך 30 ס"מ לפחות. אחרי חצי שעה של התבוננות מהופנטת בדובים המשכנו אל שפך הנהר לראות את הסלמונים. קצת התאכזבנו שהם עושים את דרכם במעלה הנהר אל עבר המידגרה ולא אל עבר אגם גדול ויפייפה, אבל לראות הרבה סלמונים שוחים נגד הזרם זה עדיין יפה ומענין. זה מעניין כי לרובם בכלל אין סיכוי להגיע- הזרם כל כך חזק (ובמקרה שלנו גם המידגרה מונעת את הגעתם באמצעות גדר מיוחדת) כך שרובם לא באמת מצליחים להתקדם מעבר לנקודה מסויימת, אבל בכל זה ממשיכים לנסות ולנסות. איזה כוח רצון אדיר... שמוביל לכמעט אפס תוצאות. בלילה ישנו בחניון מחוץ לעיירה (Bear Creek) עם אינטרנט ומכונת כביסה איטית מאד...

 

"גילוי אריות" אצל דובים

 

למחרת עלינו על שייט של 6.5 שעות במפרץ הסמוך, עד לגליישר קולומביה וחזרה. למרות שהשייט נמשך כל-כך הרבה זמן הוא היה מקסים. כבר לקראת היציאה מהנמל פגשנו בחמשה כלבי-ים שוכבים על גבם ומדגמנים לנו איך לא עושים כלום. בהמשך השייט ראינו גם זוג לוויתנים קטלנים (Orcas), אלה בצבעי שחור-לבן שנראים כמו ווילי מהסרט "לשחרר את ווילי". הם הסתובבו סביבנו (או אנחנו סביבם) במשך כ-20 דקות ובכל פעם שהם יצאו קצת מעל המים כולנו ניסינו לתפוס אותם בתמונת טבע מדהימה. ההצלחה חלקית בלבד, והכישלון הצילומי הגדול היותר הוא כשכולנו פיספסנו את אחד מהם מבצע קפיצת בורג באוויר ונוחת על גבו. זה נחשב מאוד נדיר ולצערי לא יופיע באלבום התמונות שלנו.... בהמשך השייט ראינו גם להקת אריות ים וציפורים שונות ומשונות. הקרחון עצמו הוא ענקי (השני בגודלו בצפון אמריקה) ועל אף שראינו הרבה מאוד קרחון עדיין לא ראינו את כולו. הגישה אליו מאוד מסובכת ותלוייה בכמות הקרחונים הצפים שזורמים מכיוונו. התמזל מזלנו והסירה שלנו הצליחה לפלס את דרכה על למרחק של כ-3 מייל מהקרחון, מה שאיפשר לנו לראות אותו טוב וגם לשוט מבעד להרבה גושי קרח צפים. היה מהמם. סיימנו את היום במסעדה שהתבררה כיקרה מדי (ולא שווה את זה). היעד הבא שלנו הוא חצי האי קינאי (כמו הדוב בסרט "אחי הדוב"). במקור תיכננו להגיע אליו במעבורת, אבל מכיון שלא הזמנו מראש לא תהיה לנו מעבורת בזמן ולכן נעשה את הדרך בנסיעה (~500 מייל). כדי להתחיל להתקדם עלינו על הקראוונים ונסענו כשעתיים עד 23:30, אז עצרנו בחניון מע"צ (בדיחה פרטית) בצד הדרך וכעת אנחנו בהמשך תנועה לכיוון חצי האי (עוד כ- 200 מייל).