עקב אינטרנט איטי במיוחד הפעם אין תמונות בבלוג... המערכת מתנצלת ותפעל לבחור חניוני קראוונים טובים יותר...
אחרי יומיים של נסיעה (600 מייל) הגענו לגליישר Worthington הנמצא כ-30 מייל צפונית לוואלדז. אלסקה די
מלאה בקרחונים וע"פ הספר שלנו כ-5% משיטחה מכוסה בקרחונים. היתרון בקרחון הזה
הוא בקירבתו לכביש ובעובדה שניתן להגיע עד אליו ברבע שעה הליכה בלבד.
אנחנו כמובן לא הסתפקנו בלהגיע לקרחון ופצחנו בסיור על הקרחון עצמו- חוויה מעניינת
אם אתה לא מצוייד בנעליים מתאימות וניסיון (לנו לא היה אף אחד מהאלמנטים הללו). הפחד
העיקרי הוא מהחלקה חסרת שליטה (ומעצורים) במורד הקרחון ועל כן כל צעד נמדד בכפידה.
כולם חזרו בשלום ובאנדרנלין גבוה. איתן אפילו לקח איתו חתיכה לקרוואן והיא מטלטלת
איתנו בדרכים.
מכאן המשכנו בנסיעה קצרה לוולאדז. זאת עיירה קטנה בלב מפרץ ארוך וגדול
ועיקר ייעודה הוא בהיותה נקודת הסיום לצינור הנפט הארוך המגיע אליה מצפון אלסקה.
כאן בוואלדז יש מסוף מיכליות ענק בו מטעינות המיכליות את הנפט ומובילות אותו לרחבי
אמריקה. אחד ההקשרים של וואלדז הוא באסון האקולוגי הידוע בשם "אקסון
וואלדז" שהתרחש ב- 1989, בו מיכלית שיצאה מואלדז עלתה על שירטון ומעל מיליון
חביות נפט נישפכו למפרץ. כיום אין כמעט זכר לנזק מהאסון ההוא, אבל הוא בהחלט נמצא
כאן בכל פינה ומהווה אבן דרך בהתפתחות העיירה והתחבורה הימית שעוברת כאן. בכל
מקרה, הגענו לוואלדז, עשינו קניות (יש Safeway) ויצאנו לראות את
הסלמונים עולים במעלה הנהר. בדרכנו עברנו על גשר שחצה נהר אחר, בו גילינו שני
דובים מנסים את מזלם בדיג. הם לא היו הדייגים הכי מוצלחים, אבל בהחלט היו חמודים
ביותר. יחד איתנו על הגשר היו כ-40 איש שרובם ראו את החוויה הזאת דרך עדשת מצלמה
באורך 30 ס"מ לפחות. אחרי חצי שעה של התבוננות מהופנטת בדובים המשכנו אל שפך הנהר
לראות את הסלמונים. קצת התאכזבנו שהם עושים את דרכם במעלה הנהר אל עבר המידגרה ולא
אל עבר אגם גדול ויפייפה, אבל לראות הרבה סלמונים שוחים נגד הזרם זה עדיין יפה
ומענין. זה מעניין כי לרובם בכלל אין סיכוי להגיע- הזרם כל כך חזק (ובמקרה שלנו גם
המידגרה מונעת את הגעתם באמצעות גדר מיוחדת) כך שרובם לא באמת מצליחים להתקדם מעבר
לנקודה מסויימת, אבל בכל זה ממשיכים לנסות ולנסות. איזה כוח רצון אדיר... שמוביל
לכמעט אפס תוצאות. בלילה ישנו בחניון מחוץ לעיירה (Bear
Creek) עם אינטרנט ומכונת כביסה איטית מאד...
 |
| "גילוי אריות" אצל דובים |
למחרת עלינו על שייט של 6.5 שעות במפרץ הסמוך, עד לגליישר קולומביה וחזרה.
למרות שהשייט נמשך כל-כך הרבה זמן הוא היה מקסים. כבר לקראת היציאה מהנמל פגשנו
בחמשה כלבי-ים שוכבים על גבם ומדגמנים לנו איך לא עושים כלום. בהמשך השייט ראינו
גם זוג לוויתנים קטלנים (Orcas), אלה בצבעי שחור-לבן
שנראים כמו ווילי מהסרט "לשחרר את ווילי". הם הסתובבו סביבנו (או אנחנו
סביבם) במשך כ-20 דקות ובכל פעם שהם יצאו קצת מעל המים כולנו ניסינו לתפוס אותם
בתמונת טבע מדהימה. ההצלחה חלקית בלבד, והכישלון הצילומי הגדול היותר הוא כשכולנו
פיספסנו את אחד מהם מבצע קפיצת בורג באוויר ונוחת על גבו. זה נחשב מאוד נדיר ולצערי
לא יופיע באלבום התמונות שלנו.... בהמשך השייט ראינו גם להקת אריות ים וציפורים
שונות ומשונות. הקרחון עצמו הוא ענקי (השני בגודלו בצפון אמריקה) ועל אף שראינו
הרבה מאוד קרחון עדיין לא ראינו את כולו. הגישה אליו מאוד מסובכת ותלוייה בכמות
הקרחונים הצפים שזורמים מכיוונו. התמזל מזלנו והסירה שלנו הצליחה לפלס את דרכה על
למרחק של כ-3 מייל מהקרחון, מה שאיפשר לנו לראות אותו טוב וגם לשוט מבעד להרבה
גושי קרח צפים. היה מהמם. סיימנו את היום במסעדה שהתבררה כיקרה מדי (ולא שווה את
זה). היעד הבא שלנו הוא חצי האי קינאי (כמו הדוב בסרט "אחי הדוב"). במקור
תיכננו להגיע אליו במעבורת, אבל מכיון שלא הזמנו מראש לא תהיה לנו מעבורת בזמן
ולכן נעשה את הדרך בנסיעה (~500 מייל). כדי להתחיל להתקדם עלינו על הקראוונים
ונסענו כשעתיים עד 23:30, אז עצרנו בחניון מע"צ (בדיחה פרטית) בצד הדרך וכעת
אנחנו בהמשך תנועה לכיוון חצי האי (עוד כ- 200 מייל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה